המתים ואנחנו

דיני טומאה וטוהרה הם מן ההלכות הקשות בעולמה של תורת ישראל. ריבוי פרטיהם, כמו גם תוכנם, הביא לכך שמעטים הם יודעי התורה המתמצאים בפרטיהם. ודומה שלא לחינם סדרי קודשים וטהרות נלמדו בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה פחות מסדרי מועד, נשים ונזיקין.

מציאות זו עומדת בניגוד למקום הרב שניתן לנושאים אלה בתורה. מחד גיסא, מקדישה תורה למצוות שגורות, שכיחות ומפורסמות, כמו הלכות שבת מקום מועט ביותר. פסוקים בודדים, הא-ותו לא (שלא לדבר על מצוות כגון תפילה – שלפחות לדעת חלק מן הראשונים היא מן התורה, מצוות שזכרן כמעט נעלם מן התורה לחלוטין). דבר זה לא נעלם מעיני חז"ל שאמרו עליהן שהן "מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א, ח), ולא נחה דעתם עד שדימו אותן ל"הררים התלויים בשערה".

מאידך גיסא, לדיני הקורבנות, כמו גם לדיני טומאה וטוהרה, לגווניהם השונים ועל פרטיהם המרובים,  מוקדשים בתורה עשרות רבות של פסוקים.

פרק חשוב בעניין זה מופיע בראש פרשתינו, ובמרכזו הפסוק: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".

הצירוף "זאת התורה" אינו שכיח במקרא לגבי כל המצוות. הוא נועד להדגיש את חשיבות הפרטים הבאים אחריו, שבהֵיאספם אל מקום אחד מהווים מסכת שלמה של הלכות. צירוף זה מצוי בעיקר אצל דיני הקורבנות (ראו למשל: "זאת תורת העולה" – ויקרא ו, ב; "וזאת תורת המנחה" – שם, ז; "זאת תורת החטאת" (שם, יח); "וזאת תורת האשם" (שם ז, א); "וזאת תורת זבח השלמים" (שם, יא), "וזאת תורת הבהמה והעוף" (שדם יא, מו), ואצל דיני הטומאה והטוהרה (ראו למשל: "זאת תורת הזב" (שם טו, לב). ולעתים משולבים דיני הקורבנות ודיני הטוהרה ואחוזים זה בזה כאש בנעורת. כך למשל: "זאת תורת היולדת" (ויקרא יב, ז); "זאת תורת נגע הצרעת" (ויקרא יג, נט); "וזאת תורת הנזיר" (במדבר ו, יג)), ועוד.

לאדם בן ימינו, נראים דיני הטומאה משונים-משהו, ולא אחת זרים ורחוקים. ועם זאת, ההתייחסות הרבה אל המת – כתופעה אנושית – נותרה בעינה. גם בימינו עוסקים ספרים שלמים ב"דרישה אל המתים", בהלכות חניטתם ושימור זכרם, קבורתם וההתייחסות אליהם. תרבויות רבות מקדשות את המת גם לאחר פטירתו מן העולם, מקיימות סביבו פולחן שלם, לרבות הנצחתו במצבות מפוארות, עלייה על קברו ועריכת הילולות לזכרו.

יחסה של תורת ישראל לכל אלה מורכב. כתמיד, יש בה גישות שונות בעניין זה. ועדיין, לכולי עלמא – כעולה מפרשתנו – המת מטמא את כל העוסקים בו ושוהים בקרבתו, עד כדי כך שבפי חז"ל הוא כונה "אבי אבות הטומאה".

נימוק לכך הוצע בפירוש החזקוני (לרבי חזקיה בן מנוח, צרפת, המאה הי"ג, שקרא לחיבורו 'חזקוני' הן כרמז לשמו, חזקיה, הן כנגד בקשתו מאת קוראיו, בהקדמת פירושו לתורה, שיזכרו אותו ויחזקוהו!). וכך הוא כותב בפירושו על אתר: "החמירה תורה בטומאת אדם [=המת] על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חיבתם, ויצטערו יותר מדאי, או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי אוב".

החזקוני סומך לכך גם הלכה בדיני כבוד האדם: "ואף מפני כבוד הבריות (ודוק: "בריות" – כל בני האדם, בני ברית ושאינם) החמיר הכתוב על טומאתן, כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים, ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם, וזהו גנאי לבריות".

נימוק זה, שאולי נראה לחלק מהקוראים בימינו מציאות רחוקה מן העבר, הפך לדאבון הלב גם לחלק ממציאות ימינו. עצמות מת ועורו עדיין משמשות לכלים ולקישוט בחברות פרימיטיביות. וגם במדינות דמוקרטיות, "מתקדמות וליברליות", ברחבי העולם המערבי, לרבות ישראל, מסתובבות "תערוכות גופות" (Body Worlds) במסווה של 'מדעיוּת', המושכות אליהן קהל עצום של מבקרים (להתייחסות ההלכה והמשפט העברי לעניין זה ראו מאמרי: אביעד הכהן, "איסור הצגת גופות בתערוכה", תחומין ל (תש"ע), 450-444). גם בימינו הייתה עדנה לתעשיית הנקרופיליה. ויעידו על כך, בין השאר, המוני קברי הקדושים הפזורים ברחבי העולם המושכים אליהם עשרות מיליוני מבקרים בכל שנה, שרבים מהם "דורשים אל המתים".

אכן, התורה מודעת היטב לרגשותיו של אדם המתאבל על מתו. ואף על פי כן, ובגלל זאת, היא מבקשת להציב להן סייג. מכאן נובעים גם דיני האבלות, שמגבילים את משכה לפרק זמן מוגדר, שאחריו אסור המת להמשיך באבלו.

כך מורים אותנו חז"ל (מועד קטן עז, כ"ב): "אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת – יותר מדאי ואל תנדו לו – יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלשים – לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה".

מכאן גם נובעות אותן אמירות וציוויים בתורת חז"ל, המדברות על כך ש"גזרה על המת, שישתכח מן הלב". לדעת חלק מחכמי ישראל, השימוש בלשון הקשה, הבלתי שכיחה, "גזרה על המת", נועדה להבליט את העובדה שלא מדובר רק בתיאור מציאות גרידא, בתופעת חיים, אלא באיסור של ממש.

דומֶה שגישה דומָה עולה גם מתוך דברי "הנשר הגדול", שנקט ב"מִשְנֶה תורה" שלו לשון קשה, ו'הכתיר' את המתאבל יתר על המידה בכתר הגנאי "טיפש"(!), לא פחות. וכך כותב הרמב"ם (הלכות אבל יג, יא): "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי… והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש", והוסיף (שם ד, ד, על פי הירושלמי): "ומציינין [=מסמנים] את הקברות ובונין נפש [=מצבה] על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהן, דבריהם הם זיכרונם. ולא ייפנה אדם לבקר הקברות".

(חוקת תשפ"ג)